פסק דין
מונחת בפני בקשת חברת דלויה מרכז הבניה בע"מ ומנהלה מר יוסף דלויה (להלן: "דלויה") לבטל את פסק הבוררות שניתן ביום 23.09.12, על ידי הבורר, מר יצחק ברמן, בסכסוך שהתגלע בינה לבין חברת סלע עבודות איטום שיפוץ וצבע (להלן: "סלע"), מכוח העילות המנויות בסעיף 24 (3) ו-24 (9) לחוק הבוררות התשכ"ח -1968 (להלן: "חוק הבוררות").
תחילתה של המחלוקת נשוא פסק הבורר נסובה סביב חוזה אשר נחתם בין דלויה וסלע בדבר ביצוע עבודות צביעה וציפוי רצפות במסגרת פרויקט הקמת מפעל לחברת אינטל אלקטרוניקה בע"מ בקריית גת (להלן: "הפרויקט"), אשר חלק מהקמתו נוהל על ידי חברת דבליו זנדר ישראל בע"מ.
דלויה, אשר הועסקה כחברת הבנייה בפרויקט, התקשרה לשם ביצוע העבודות עם חברת סלע כקבלן משנה, כאשר במסגרת התקשרות זו דלויה הייתה אחראית לספק את החומרים, המוצרים ושיטות העבודה ואילו סלע הייתה אחראית על כוח העבודה לשם ביצוע עבודות הצביעה והציפוי בפועל.
עקב מחלוקות כספיות שנתגלעו בין הצדדים, בנוגע לשני חשבונות שהוגשו לדלויה על ידי סלע ובשל דרישת התשלום בגין ביצוע עבודות נוספות, הגישה סלע, ביום 26.11.07, תביעה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, כנגד דלויה, שנדונה בת"א 1288/07, בה תבעה סך של 6,520,133 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית וכן הוצאות ושכר טרחת עו"ד בצירוף מע"מ כדין. לכתב התביעה צורפה בקשה במעמד צד אחד למתן צו עיקול זמני. ביום 26.11.07 ניתן צו זמני כמבוקש על ידי כבוד השופטת דפנה אבניאלי.
ביום 17.12.07, הגישה דלויה בקשה לביטול צו העיקול שניתן במעמד צד אחד ובה דחתה את מרבית טענותיה של סלע. לטענת דלויה, החשבונות אשר הוצאו על ידי סלע כחשבונות סופיים לא חושבו בצורה מדויקת. כן לטענתה, קיבלה סלע מדלויה תשלום עודף במסגרת תשלומים חלקיים, כמו כן גרמה לליקויים ופגמים שונים בעבודתה אשר הצריכו את דלויה לתקנם בעצמה. על כן, דרשה דלויה לקזז עלויות תיקון אלו מחשבונה הסופי של סלע.
בדיון שנערך, ביום 24.12.07, בבית המשפט המחוזי הגיעו הצדדים להסכמות לגבי גובה והיקף הערבויות ולגבי ביטול העיקול הזמני. כן הגיעו הצדדים להסכמה להעביר את כל המחלוקות במסגרת ת"א 1288/07 לבירור בפני הבורר מר יצחק ברמן.
ביום 06.01.08, העבירה סלע אל כב' הבורר כתב תביעה נגד דלויה וכן בקשה לצו עיקול זמני. באותו יום, העבירה דלויה לבורר בקשה לביטול צו עיקול זמני אשר מהווה גם כתב הגנה וגם כתב תביעה שכנגד.
בישיבה המקדמית שנערכה בפני הבורר, ביום 29.01.08, הגיעו הצדדים להסכמות דיוניות לגבי אופן ניהול ההליך. במסגרת הסכמות אלו, נקבע כי כתבי הטענות שהוגשו לתיק בית המשפט ישמשו ככתבי הטענות בבוררות, הצדדים יגישו חוות דעת מומחים ותצהירים של עדיהם בתאריכים שנקבעו על ידי הצדדים, הבורר יבקר במקום בנוכחות הצדדים.
הבורר קיים מספר רב של ישיבות הוכחות, ביקר במקום הרלוונטי לסכסוך ולאחר הליך בוררות, פסק בכל סוגיה וסוגיה אשר הייתה שנויה במחלוקת בין הצדדים בהתבסס על כתבי הטענות,סיכומי הטענות, עדויות והראיות שהוגשו על ידי הצדדים.
בפסק הבוררות נפסק סך של 2,365,657 ₪ לטובת סלע בגין תביעתה, סך של 308,676 ₪ נפסק לטובת דלויה בגין תביעתה הנגדית. לפיכך, נפסק כי על דלויה לשלם לסלע סך של 2,056,981 ₪ , כאשר לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה, ריבית בשיעור של 4% לשנה החל מיום 15.10.07 ועד למועד התשלום בפועל ומע"מ.
הבקשה לביטול פסק הבורר שבאה בפני נסמכת על שתי עילות מחוק הבוררות. האחת העילה המנויה בסעיף 24 (3) לחוק הבוררות לפיה: "הבורר פעל ללא סמכות או שחרג מהסמכויות הנתונות לו לפי הסכם הבוררות" ; השניה מכוח הוראת סעיף 24 (9) לחוק הבוררות לפיה :" תכנו של הפסק מנוגד לתקנת הציבור". בסיכומיה זנחה דלויה את טענת הבטלות מכוח סעיף 24 (9) ולפיכך אינני נדרשת לה.
טענות הצדדים:
לטענת דלויה, העילה המנויה בסעיף 24 (3) לחוק הבוררות מתקיימת בעניינם בשל הטעמים הבאים:
הבורר חרג מסמכותו עת נתן פסק בוררות בהסתמך על עדותו של מר אוריאל רחין ( להלן: "מר רחין") אשר אמור היה לשמש כבעל תפקיד ניהולי מטעם דלויה במהלך העבודה נשוא הסכסוך, אולם בפועל הפך במהלך פעילותו כמנהל מטעם דלויה, לשותף עסקי בסלע. לטענת דלויה, על הבורר היה להכריע בעניין ולקבוע כי עדותו של מר רחין אינה מהימנה ו/או לא ניתן לסמוך עליה שכן המדובר בעדות של בעל עניין, אשר נתון בניגוד עניינים קיצוני ו/או בעל אינטרס כלכלי בתוצאות הליך הבוררות. לעניין זה הפנה ב"כ דלויה בסיכומיו לפסק הדין בעניין שזיפי ( בש"א (חיפה) 2901/99 חנה שזיפי נ' ענת דוידסון ואח', תק-מח 2000 (1) 8404).
הבורר חרג מסמכותו בקביעת ריבית ומועד תחילת חיוב הריבית. הבורר חרג מסמכותו ופסק ריבית באופן שרירותי בשיעור של 4% מיום 15.10.07 וזאת על אף שסלע תבעה בכתב תביעתה הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה, קרי מיום 26.11.07. כמו כן, היה עליו לפסוק ריבית משתנה ולא קבועה בהתאם להוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א 1961.
הבורר חרג מסמכותו עת פסק כי דלויה תשלם למשיבה סך של 1$ עבור כל עבודת שבירת פלסטיקים ב"פופ-אפ" חרף האמור בכתב התביעה, שם תבעה סלע סך של 0.9$ בלבד עבור כל שבירת "פופ–אפ".
מנגד, טענה סלע כי ההלכה הפסוקה הענפה המצמצמת את עילות ההתערבות בפסקי בוררות ומגבילה את התערבותו של בית המשפט בתוצאות הליך הבוררות, הינה ברורה ומחייבת את דחיית הבקשה דנן תוך חיוב המבקשים בהוצאות.
לטענת סלע, הפנייה להליך בוררות נעשתה בהסכמה, הבורר הינו איש מקצוע מוערך ובעל מומחיות הולמת. כן טענה כי, הליך הבוררות התנהל באופן סדיר וענייני ופסק הבוררות לא ניתן במחי יד אלא באריכות ובפירוט, לאחר בחינה מעמיקה של כלל הראיות, כתבי הטענות, סיכומי הצדדים וחקירות העדים, תוך הנמקה מפורשת לגבי כל רכיב ורכיב בתביעה, לרבות ביצוע חישובים וטבלאות בגוף הפסק ועל פי מומחיותו של הבורר, אשר הינו כאמור מהנדס ושמאי מקרקעין.
על כן, בנסיבות אלה, גרסה סלע, כי עצם הניסיון להטיל דופי בפסק הבוררות ו/או בשיקול דעתו של הבורר עומד בסתירה בוטה למדיניות המשפטית של אי ההתערבות בפסקי בוררות.